
שבוע אחרי הניתוח שעבר בנה, אודליה יכלה סוף סוף להחזיק אותו בידיה. עד אז הוא היה מחובר להנשמה פולשנית בטיפול נמרץ בהדסה עין כרם, והיא ובעלה לא יכלו להרים אותו ממיטתו. כשהוסר צינור ההנשמה, הגיעה ההזמנה שחיכתה לה.
"האחיות פשוט אמרו לי: בואי, תרימי אותו, ואני הייתי מאוד מופתעת. זה היה ממש מרגש", היא מספרת לוואלה.
בנה נותח בגיל שלושה ימים לתיקון אטמות הוושט — מום מולד שבו הוושט אינו רציף, ולכן המזון אינו יכול לעבור מהפה לקיבה. לפי בית החולים, המום מופיע באחת מכל 3,000 לידות. במקרה שלו היה גם חיבור לא תקין בין קנה הנשימה לחלקו התחתון של הוושט, המחובר לקיבה.
"התינוק לא מסוגל לאכול או לבלוע את הרוק שלו", מסביר ד"ר אחמד אלכילאני, מומחה בכירורגיית ילדים בהדסה עין כרם, בעל תת־התמחות בכירורגיה נאונטולוגית. לדבריו, החיבור הלא תקין מאפשר לאוויר לעבור ממערכת הנשימה לקיבה ולגרום להתנפחותה, מצב שעלול לסכן חיים.
החשד עלה בסוף ההיריון
לאורך רוב ההיריון, מספרת אודליה, הבדיקות לא הצביעו על חריגה. בחודש התשיעי התגלה ריבוי מי שפיר ועלה חשד למום אצל העובר, אך בשלב הזה עדיין לא היה ברור למשפחה במה מדובר.
לאחר ירידת מים באמצע הלילה הגיעה אודליה, תושבת זכרון יעקב, באמבולנס להדסה. שם ילדה גם את שני ילדיה הגדולים, ולכן רצתה ללדת בבית החולים שוב. לדבריה, במיון יולדות זוהו האטות בדופק העובר, והיא הוכנסה לניתוח קיסרי דחוף בהרדמה כללית. לאחר הלידה הועבר התינוק לטיפול נמרץ.
"כשהתעוררתי מהניתוח הקיסרי, דבר ראשון ששאלתי זה איפה בעלי, ואז את בעלי שאלתי אם התינוק בסדר או לא, כי העדפתי לשמוע את זה ממנו", היא משחזרת.
ניסיון להעביר זונדה לקיבתו של התינוק ובדיקת צילום הראו שהצינור נעצר ומתקפל בחלקו העליון של הוושט. הרופאים אבחנו את המום והחלו בהכנות לניתוח.
לדברי ד"ר דיאא זגייר, מנהל כירורגיית ילדים לפרוסקופית בהדסה עין כרם, אטמות הוושט מלווה בכמחצית מהמקרים במומים נוספים. "לכן, לאחר שווידאנו בבדיקות שמדובר במום זה בלבד אצל התינוק, יכולנו להתקדם לעבר ניתוח".

"הוא בטיפול נמרץ ואני הולכת לראות אותו"
בזמן שאודליה התאוששה מהלידה, בעלה נע בינה לבין בנם, והוריהם הגיעו לסייע. לצד הדאגה לבריאותו, היא נאלצה להתמודד עם המרחק ממנו.
"הקושי הכי גדול הוא שלעומת לידות רגילות, שהתינוק נמצא לידי כל הזמן, אז פה לא. הוא בטיפול נמרץ ואני הולכת לראות אותו לחצי שעה-שעה. זה מתסכל", היא מספרת. "בדיעבד הבנתי עד כמה הוא לא היה יכול להיות איתי, שזאת לא הייתה אופציה".
לדבריה, צוות מחלקת היולדות ניסה להקל על ההתמודדות ואפשר לה לשהות בחדר לבדה. "השתדלתי ללכת אליו כמה שיותר לטיפול נמרץ, וכן הרגשתי שהוא נמצא בידיים טובות".
הניתוח בוצע דרך שלושה פתחים זעירים
ביום השלישי לחייו נותח התינוק בידי ד"ר אלכילאני וד"ר זגייר, בהשתתפות המרדימה ד"ר מריה ראשונבך וסמדר שרעבי, אחות ראש צוות ניתוחי ילדים בחדר הניתוח. ההליך ארך כשעתיים ובוצע בגישה זעיר־פולשנית, דרך שלושה פתחים זעירים בבית החזה.
אודליה מספרת שלפני הניתוח הוסברו לה האפשרויות, ובהן האפשרות לניתוח בגישה פתוחה. כשהרופא יצא ועדכן שהצוות הצליח להשלים את התיקון בגישה הזעיר־פולשנית, היא חשה הקלה.
"נורא פחדתי לקבל את התינוק שלי ולראות אותו פעם ראשונה עם תפרים בחזה", היא אומרת.
לפי בית החולים, הניתוח עבר בהצלחה. בבדיקת שיקוף שנערכה לאחריו נבדק שאין דליפה מאזור תיקון הוושט. בהמשך נגמל התינוק מהנשמה והחל תהליך המעבר לאכילה. במהלך ההתאוששות ליוו אותו גם קלינאית תקשורת ופיזיותרפיסטית.
כשבוע לאחר הניתוח, לאחר הסרת צינור ההנשמה, יכלה אודליה להרים אותו לראשונה.
בבית חיכו שני אחים גדולים
בבית חיכו לתינוק אחות בת חמש וחצי ואח בן ארבע. "הם ממש חיכו לזה בתקופת ההיריון וגם אחרי הלידה", מספרת אודליה. במהלך האשפוז נעו בני המשפחה בין ירושלים לזכרון יעקב, עד שיכלו לחזור הביתה יחד.
כעת, לדבריה, בנה אוכל וישן כרגיל, והמשפחה ממשיכה במעקב רפואי. "הוא טיפה צרוד, אבל זה, הבנו, יישאר לתקופה כנראה. חוץ מזה הוא ממש כמו תינוק רגיל".
אחרי האשפוז, הדברים שחיכתה להם היו דווקא היומיומיים: קפה יחד, ארוחת בוקר משפחתית או בילוי בים.
"אנחנו מאוד אוהבים להיות ביחד, המשפחה, ופשוט חיכינו שהוא יוכל להצטרף ולהמשיך את כל מה שאהבנו לעשות לפני זה, ביחד איתו ועם הילדים".