אנשי הלח"י האמינו כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל והיא בבעלותו המוחלטת. הם האמינו בכיבוש הארץ בכח הזרוע - "ארץ נכבשת בדם", ולא בכסף או באמצעים מדיניים.
הם ראו בתושבים הערבים בעיה שיש לפתור אותה ע"י חילופי אוכלוסיה, אך הבעיה העיקרית והאויב העיקרי היה השלטון הבריטי ושעבוד הארץ להם. נצחון אויב זה היה ע"י סילוק מוחלט של הבריטים מן הארץ וזו צריכה להיות מטרתה של כל מחתרת לוחמת בארץ.
המטרות ודרכי הלחימה הוגדרו ע"י יאיר שטרן במסמך שנקרא "עיקרי התחיה" אשר שימש בסיס אידאולוגי לפעילות הלח"י.
בין עיקרי התחיה:
"את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה, ולפי כך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ ישראל, זכות זו היא מוחלטת, היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם."
"חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא".
במלחמת העולם השניה ראו כשעת כושר שיש לנצלה לקידום האינטרס הציוני אצל הבריטים, ולכן ההכרזה על שביתת נשק וסיוע לבריטים שבאה מצד האצ"ל היתה משגה חמור לדעת יאיר שטרן.
ראיה זו שהיתה מנוגדת לדעתו של הרוב בישוב ובהנהגה הציונית הערים קשיים על פעילות הלח"י. עם הזמן החלו להתנגד לו גם אנשים מתוך הישוב היהודי אשר נוספו לבריטים שחיפשו אחר מנהיגי המחתרת.