"הייתי תלמידה מצטיינת, משפחת הייטק מושלמת. ובלילה אחי אנס אותי שוב ושוב"

"כלפי חוץ הייתי תלמידה מצטיינת, הכול היה טוב. הייתה לנו תדמית יפה כזאת של משפחה מאושרת", היא מספרת בריאיון לוואלה. "כלפי פנים, בתוך הבית, עברתי אונס פעם אחר פעם, ואלימות מינית קשה. זה נמשך מגיל שמונה בערך ועד גיל 18, עד שעזבתי את הבית. כל יום הייתי הולכת לבית הספר, וחוזרת הביתה לשגרת יום של אונס".

ביום ראשון הקרוב תפתח עינב את שנת הלימודים השנייה שלה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. היא מגיעה לשם עם ממוצע ציונים של 95 ועם יעד ברור: לעבוד עם בני נוער בסיכון. מי שמביט בה היום מתקשה להאמין שלפני שש שנים בלבד, היא התקשתה לדמיין שתגיע למקום הזה.

במשך שנים, מספרת עינב, היא לא הבינה את משמעות הפגיעות שחוותה. היא רק ידעה שהיא חייבת להיעלם. "הבנתי שאני רוצה לברוח, אבל לא ידעתי למה, לא ידעתי לאן ולא ידעתי מה לעשות. ואז התחלתי לתכנן איך עושים את זה, בחיפושים בגוגל ובשיחות ייעוץ ועזרה".

ברגע שמלאו לה 18, עזבה את הבית בצפון והגיעה למרכז הארץ. כשהרגישה מוגנת, אזרה אומץ ופתחה את הדברים בפני הוריה – אך התגובה שלהם גדעה את הסיכוי לגב משפחתי. "הייתה לנו תדמית של משפחה מושלמת. הורים שעובדים בהייטק, ואף אחד לא חושד. ההורים לא ידעו, וכשפתחתי את זה בפניהם הם בחרו לא להאמין", היא מספרת. מאז אותו רגע, היא מנותקת ממשפחתה לחלוטין.

בלי עורף משפחתי, השלימה עינב שירות לאומי עם ילדים בכיתות א' בחינוך המיוחד. אלא שהטראומה שהודחקה במשך עשור התפרצה. בגיל 19 חוותה משבר נפשי קשה והגיעה לאשפוז בבית החולים איכילוב בתל אביב. "היו לי המון פלאשבקים וסיוטים", היא משחזרת. "שם בעצם נפלה ההבנה שמה שקרה בבית הוא לא תקין. זה מטלטל. כל החיים שלך היו משהו שהוא לא בסדר, ולהבין את זה פתאום זה ממש מטלטל".

בתוך המחלקה, הרחק מהמשפחה, מצאה לראשונה את הדרך לדבר. "הייתה לי פסיכולוגית מהממת שעזרה לי לתקשר את כל הדבר הזה. גם לה מעולם לא סיפרתי, אבל היא הבינה לבד כמה שהיא יכלה להבין, ועזרה לי לדבר על זה". אלא שלצד השבר הנפשי ניצבה בעיה מיידית: לא היה לה בית לחזור אליו. "הגעתי לבית החולים לבד, ולא היה לי לאן לחזור".

לאחר האשפוז סייעו לה אנשי המקצוע למצוא מסגרת מתאימה, וכך הגיעה להוסטל של עמותת "רמות", המיועד לצעירות במצבי סיכון ומצוקה. עבור צעירה שהתרגלה לתפקד כנורמטיבית ומצטיינת, הכניסה להוסטל לוותה במשבר.

"השעה הראשונה כללה רק בכי ודמעות. הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם", היא נזכרת. "אבל לאט לאט עובר עוד יום ועוד יום, ואני מבינה כמה המקום הזה מעניק לי. פתאום אפשר לשנייה אחת לנוח מכל המירוץ של החיים ולעזוב את ההישרדות. יש לי אוכל בחינם, יש לי מקום לישון בו ויש לי אנשים שדואגים לי. זה מאפשר ממש סוג של ריפוי. יש שם צוות מטורף, עובדת סוציאלית שיודעת לגעת לך בלב ולעשות כל מה שצריך כדי שתרגישי בנוח. ברגע שיש לך בסיס לחזור אליו, זה מאפשר לך לפרוש כנפיים. ילד שגדל במשפחה נורמטיבית חוזר הביתה ומרגיש בטוח. אני חוויתי את זה בהוסטל. חזרתי הביתה והרגשתי בטוחה. זה מאפשר המון".

רוית לוי, מנהלת תחום של"מ (שיקום, ליווי, מניעה) בקבוצת רמות שליוותה את עינב, רואה בה דוגמה מובהקת ליכולת צמיחה מתוך טראומה: "עינב היא ההוכחה לכך שבתנאים המתאימים עם האנשים הנכונים ובמקום המדויק, מתרחשים ממש ניסים והכול אפשרי. אנחנו מאמינים שהמקום שבו גדלת ונסיבות חייך לא בהכרח ינבאו את המשך החיים והעתיד. בסביבה מתאימה עם חום, חיבוק, אמפתיה ותמיכה, ניתן להגשים חלומות, לממש פוטנציאל ולהגיע רחוק".

אחרי תקופת השיקום, עינב מצאה את עצמה שוב בצומת ללא מסגרת מגורים קבועה. כשהחגים התקרבו, חברה הציעה לה להתארח אצל משפחה מפתח תקווה. "הייתי בין בתים, בין הוסטלים, ושום הוסטל לא הסכים לקבל אותי. ואז חברה אמרה לי שיש משפחה שהיא מכירה שמוכנה לארח אותי לחג". מה שהחל כאירוח זמני הפך למשפחה מאמצת ולעוגן חם: "זו משפחה מדהימה שהסכימה לארח אותי בהתחלה, והחיבור פשוט היה מדהים יחד עם ארבעת ילדיה".

עם העוגן החדש והשקט הנפשי, היא החליטה ללכת על המקצוע שתמיד רצתה בו: עבודה סוציאלית. "להיות שם עבור מישהו אחר זו ממש התשוקה שלי", היא מספרת. "בתור מישהי שלא הייתה לה עזרה בתור ילדה, אני נורא רוצה לעזור לילדים או לאנשים שנמצאים באותם מקומות שבהם לי לא היה אף אחד".

את שנת הלימודים הראשונה באקדמיה סיימה בהצלחה יוצאת דופן עם ממוצע 95. "אני מתגאה בזה", היא אומרת בחיוך. בתכנים הנלמדים היא פוגשת את סיפור חייה: "אנחנו לומדים לטפל בדברים האלה, בטראומה ובאלימות במשפחה. יש דברים שהמרצים אומרים ואני אומרת לעצמי, וואלה, זה נכון".

למרות השחיקה הידועה במקצוע והשכר הנמוך, אין לה כוונה לסגת. "אין מצב שהייתי מוותרת על זה. גם אם התנאים פח, זו התשוקה שלי". בעתיד היא מקווה להשתלב בעבודה עם בני נוער בסיכון במרכז הארץ, ומאמינה שהעובדה שבמשך שנים הסתירה את הפגיעות מעניקה לה נקודת מבט ייחודית.

למרות חומרת המעשים, עינב לא הגישה תלונה במשטרה נגד אחיה. "הגשת תלונה במדינת ישראל זה נושא מורכב. אני פחות רוצה להשקיע את המשאבים שלי שם. בסוף אין הוכחות, זו מילה שלי מול מילה שלו. אני כרגע בוחרת לוותר על זה. אני חושבת שזה ייקח ממני יותר מדי משאבים שלא בטוח שיש לי".

במקום זאת, היא מתמקדת בעתיד: "בסוף אני חושבת שכולנו עוברים איזשהו מסע בחיים. זה המסע שלי בחיים. אני רוצה לעזור לילדים או לאנשים באותם מקומות שבהם לי לא היה אף אחד".

עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית, עינב מבקשת להפנות מסר נוקב דווקא אל אנשי החינוך והטיפול שפוגשים תלמידים מדי יום: "הייתי תלמידה מצטיינת, מופנמת מאוד, לא הייתה שום סיבה לשאול. לא הראיתי שום סימנים, אמנם לא היו לי חברים, אבל גם אף אחד מהצוות החינוכי לא באמת התעניין בי. עבור מורים או יועצות בבתי ספר הייתי אומרת: לא לפספס את הילדים השקופים. תמיד יש את הילדים האלה שנראים לא בעייתיים, אבל אם מישהו היה מדבר איתם, הוא היה מגלה המון המון דברים. אני חושבת שאין דבר כזה ילד מושלם. דווקא זה שהילד כל כך נוח למורה, זה יכול להיות סימן לעזרה. ילד אמור להביע את מה שהוא מרגיש. אם הוא מתעצבן, הוא אמור להתעצבן. אם מישהו היה מדבר איתם או איתי, הרבה דברים יכולים היו להימנע".